מדיטציית ויפאסנה (תובנה) הנה תרגול מדיטציה ששורשיו במסורת הבודהיסטית, המהווה חלק מדרך רוחנית המכוונת לחיים של שחרור ועירות. ההתעוררות לרגע ההווה מאפשרת הבנה וקבלה של טבענו ושל טבע הדברים בעולמנו. תרגול זה מכוון אותנו לקשב פנימי הפותח את ליבנו, מעמיק את הבנתנו ומאפשר להכרתנו להתבהר אל החוכמה והחמלה הנמצאות אצלנו ומכאן לחירות פנימית. הריטריט פתוח […]

עבור הזחל להפוך לגולם ואז לפרפר יכול להחוות כמשבר גדול. בשבילנו כבני אדם, המשברים של חיינו יכולים לכלול אבדנים, פרידות, בגידות כואבות או התפרקויות גדולות של הגוף, הנפש והלב. בדרך כלל נחוש מבוהלים מולם, חסרי אונים, מוצפים בכאב וביאוש, חולמים על העבר ומבועתים מהעתיד. עם זאת, דווקא בזמנים שכאלה יכול להתגלות ליבנו במלוא גדולתו: כליבו האמיץ של הלוחם הרוחני, כליבה החכם של המלכה הגדולה שחייה בנו בלי שנדע, כליבו הטוב של הויקינג העשוי ללא חת או כליבה האוהב של האם האוניברסלית, המזינה ומחבקת את כולם ללא משוא פנים. בלב ליבו של הקושי, על חוד התער, מצוייה ההזדמנות לשינוי עמוק ולטרנספורמציה.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

מקום נפתח לאט בדרך כלל, כמו אדם. עוד יום ועוד לילה, ופתאום גוונים וניחוחות עדינים, כמו זה של פריחת הקשיו, כמו מחול איטי או מוטב, חיזור. האוזן מבחינה בדיאלקטים השונים, העין מזהה טיפוסי פנים. יושבי ההרים או יורדי הים? כששוככת המולת הלהגיע והלהסתדר, אפשר להתרווח ולהבחין. פיליפינים, רשמי מסע.